שם הכותב: סיגל המחנכת
תאריך: 2006
יום הורים כתה ח', מחצית א', השעה 19:00ְ פלוס מינוס. אורון לאוטמן נכנס עם ההורים, אני כולי מחויכת לקראתם, "שלום! מה שלומכם?" דיתה ומארק משיבים לי לשלום מתקדמים לעבר השולחן ומתיישבים. אורון מחייך אליי חיוך מבויש ומיד פניו לבושות ארשת רצינית. אני כמובן מתחילה לספר, כמה שהוא ילד מדהים, רציני, אחראי, מוכשר, נדיב, ו… ו… אז אני מקריאה לו את הציונים המצוינים שלו מהתעודה, מתקשה בעצמי להאמין למראה עיניי וברגע השיא, אני מקריאה להם את מה שהיה לי לכתוב על גבי התעודה (אפשר לחשוב שעד עכשיו הם לא ידעו) ואז…חשה אני כי עדיין התעודה בחזקתי כמו אדם המתקשה להיפרד ממשהו טוב כל כך. תוך כדי שאני מצפה לתגובה, אני רואה את אורון נותן למארק תפיחה קלה על השוק ואז מארק אומר: "א.. א.. כן, תשמעי סיגל אורון טוען שבמבחן בספרות הוא היה צריך לקבל 100 ולא 97, כפי שהוא קיבל, בגלל שהייתה שאלה אחת של 3 נקודות" ותוך כדי דבריו אני מסתכלת על דיתה ואני רואה, שהיא נורא מתאפקת לא לצחוק ומארק מתפתל לו בכסא, מנסה מאוד להיראות רציני, למרות שברח לו חיוך מדי פעם של מבוכה ושל הנאה גם יחד. בשלב הזה, אורון קולט שאם הוא רוצה שאבין משהו, כדאי שהוא יסביר ולא מארק וכך אמר: "הייתה שאלה אמריקאית אחת, שאף אחת מהתשובות לא הייתה נכונה במדויק, כשהאפשרות הרביעית הייתה שכל התשובות נכונות ולא ידעתי מה לסמן" ואז פניו הסמיקו, הנה, הוא בטח אמר לעצמו אמרתי את אשר על ליבי והמשיך: "סימנתי את האפשרות שהכי נראתה לי נכונה, כשבדקנו את המבחן ביחד את אמרת, שהיינו צריכים לבחור את האפשרות הרביעית,למרות שהתשובות לא היו מדויקות" אני מסתכלת עליו כמי שמתאמצת מאוד להבין את דבריו ומסתכלת על דיתה, שהייתה על סף פרץ צחוק, מתחפרת בכסא בניסיונות נואשים לא להיראות ומארק, שהבין כל כך לליבו של אורון אמר: "את מבינה יש כאן בעיה, יש כאן למעשה כשל לוגי." בשלב הזה לא יכולתי שלא להגיב ואמרתי בחיוך, אורון אבל קיבלת בתעודה 100 המבחן כרגע לא הכי חשוב, "גם אני חושבת ככה" קפצה דיתה ואמרה: "אני חושבת, שמה שחשוב זה שהציון בתעודה לא נדפק." למרות שהיו אלה הדברים הראשונים ששמעתי ממנה, כל אותו זמן לא יכולנו שלא לצחוק. צחקנו כולנו והתחלנו לדבר על אורון, כאילו שהוא לא שם. "את מבינה, אורון כל כך רציני" אומר מארק ואני עונה, רק רציני, ישר ורודף צדק. "קצת יותר מדי אולי?!" שאלה דיתה והסתכלה על אורון ואז גם אני הסתכלתי עליו וכולנו בהינו בו ועטינו על פנינו חיוך אידיוטי של עונג. הייתי פשוט מאושרת, שיש לי תלמיד אחד בכיתה ששם לב ושחשוב לו באמת, שלא יהיו כשלים לוגים במבחנים. כבר אז ידעתי, שהוא התלמיד היחידי שיהיה לי שלא משנה מה הוא עושה זה תמיד יהיה בדמו. סיגל המחנכת
