שם הכותב: מלכה דוד
תאריך: אפריל 2006
25.4.06
אורון
לו רק יכולתי לספר לך מעט מן המעט ממה שקורה כאן, מאז נודע לנו על היעלמותך, הייתי מספרת לך על הטלפון הבהול, שקיבלנו מאבא שלך ובשיחה הודיע שנעלמת ואנחנו חשבנו, כי מיד יגיע טלפון שני ויודיע לנו שמצאו אותך.
הייתי מספרת לך על החמ"ל שהוקם אצלך בבית, על התארגנות המשפחה וההתגייסות המלאה, סביב הוריך ואחיך, שמהם בעצם שאבנו את הכח.
על העוצמה שיש למשפחה שלך, על החברים הטובים והרבים שמשפחתך התברכה בהם, שעוטפים אותם בחום ואהבה כל יום. על החיפושים הקדחתניים אחריך, על השאלות הרבות שנשאלו: איך ? כיצד ולמה ? ואתה לא היית מאמין, כי אף פעם לא חשבת ולא חשבנו, כי זה יכול לקרות לך, דווקא לך, שהיית כל כך זהיר, אתה שכל כך ידעת לשמור על עצמך ולא לעשות "מעשי גבורה" מסוג של שטויות.
הייתי מספרת לך על החזרתך לארץ, על ההלוויה הגדולה שנערכה לך, על הארון שכל בני הדודים נשאו על כתפיהם, על ההספדים המרגשים, על הזרים והפרחים הרבים שהונחו על הקבר "הר של פרחים", על האלפים שבאו לנחם מכל קצות הארץ ועל המשפחה הנפלאה שלך אמא, אבא, שרון ואלון, שמנסים בכל יום, שעה ודקה, לחזור לאיתנם.
אני שואלת: מאין שואבים את הכח להמשיך הלאה ואני מבינה, שרק מתוך האהבה, הביחד, העוצמה שהתגלתה בכל אחד ואחד מהמשפחה והאמונה, שכך היית רוצה לראות את המשפחה שלך תומכת, אוהבת וממשיכה הלאה עד כמה שניתן.
אנחנו כאן למטה, מתגעגעים אליך אורון.
זכרך יישאר לנצח בליבנו, אצלנו תמשיך לחיות תמיד, אוהבים אותך מאוד.
מלכה דוד
