שם הכותב: כרמלה אוזן
תאריך: 2006
נסיך החלומות אורון עלם חמודות, הבטחה לעתיד, מצליח למיצוי המתנה היפה ביותר, החיים. הכל טמון היה באורון, כל מה שאפשר היה לבקש, היה לו. זה מין מזל כזה, שיוצא לך להיוולד. כזה מוצלח עם חיוך כובש, המון כשרונות וטונות של תכניות, שצריך לחיות יותר מפעם אחת, כדי להספיק למלאן. לא הכרתי את אורון אישית, הוא ידע מי אני, כי הכרתי את שרון אחותו ואת הוריו, דיתה ומרק. בנימוס מבויש משהו, הניד לשלום, כשראה אותי בדואר בשכונה, במקיף בפופרה. הכרתי את אורון דרך ביתי וחברותיה המתבגרות. זוטות קטנות שלהן, על החתיכים של המקיף, על כוכבי הפופרה. אורון היה נסיך החלומות, כיף למי שתהיה חברה שלו, הוא יפה ומוכשר. ראיתי אותו בפופרה וגם אני נשביתי בקסם הנעורים ובמתיקותו. רק אז נודע לי, כי יש עוד אח מוצלח ויפה, אלון דוגמן. לא קישרתי בין אורון למשפחתו למרות שידעתי מי הוא מי, אלא ייחסתי לו בלעדיות וייחודיות, בשל מה שהיה ולפתע הבום הגדול, אורון נעלם אי שם מעבר לים בהודו הרחוקה. פתאום אני קןראת בעיתון ולומדת לדעת כמה שנים עברו כבר מאז התיכון כי אורון כבר בן 23. תמונתו ניבטת מתוך העיתון וכמובן מנציחה את החיוך של מיליון הדולר, ששמור לנסיכי חלומותיהם של הבנות. סלעי הנהר שלכדו אותו שם, רובצים על לוחות לבותיהם של חבריו, אוהביו ומשפחתו המיותמת. בלתי נתפס, היתכן? לא הרפתקן תאב סכנות היה אורון, אלא אחראי ושקול. רצה לראות את העולם, לחוות חויות חדשות, לפני שמתחילים את העתיד. טיפס במעלה גדת הנהר כחבריו. מי יודע מה אירע באותם רגעים, עת נשאב אל הנצח. ציפור השמיים שעפה מעל, דגי המים, ששטו מתחת. שאלות שלא יהיה להן פתרון אף פעם. תהיות, סברות, מיליוני אילו, איפה הנער עם חיוך מיליון הדולר? איך זה קרה דוקא לו? למה? ללא מענה. נשארה משפחה שבורה. אלון האח, שמו כשל עץ עבות וחסון, כמה יכול לשאת אסון כה כבד? שרון העדינה והשברירית, אך מלאת עוצמה מבפנים, כלה ערב חופתה, איך תלבש שמלתה הלבנה וההינומה ולבה שחור מכאב השכול, על אחיה הצעיר? דיתה ומרק שכל יום משארית ימיהם, ישאלו שאלות ללא מענה, יתמכו האחד בשני, יחזיקו את הבית והילדים ובלילות כשאיש לא ישמע, יבכו על הכרית ויבבת כמיהתם לבנם, תחתוך את שחור הנצח, תחצה דרך כוכבים רחוקים, בתקוה שיהיה מי שישמע את אנקתם. אסון של משפחה, אסון של שכונה, אסון של עיר שלמה. אם זה קרה לאורון, אף אחד לא מחוסן. כמו גורל שכיוון באכזריות, שיהיה האחרון, שיחליק, שיילכד עד שראשו היפה על שיפעת שערו הבהיר, ייכנע לזרם המתעתע, שיינק אותו אל קרבו ונודע, אך כל כך כל כך מאוחר בשבילו ואנו כולנו מחכים לאורון שישוב אלינו לתמיד, לטמון אותו באדמת ילדותו, לנהות אחריו בלכתו אל מסעו האחרון, הבלתי מסוכן כלל, הסופי בהחלט. כרמלה אוזן
