שם הכותב: רן טייג
תאריך: מאי 2008
החלק שלי…
אני ואורון הלכנו יחד דרך ארוכה, יחד החל מימי הגן דרך כל ימי בית הספר היסודי והתיכון, הרבה דברים להסתכל עליהם אחורנית בחיוך מהול בעצב ואף שבשנים האחרונות נפרדו דרכינו, היה שם גרעין של קשר שנשמר לאורך השנים שבאו אחרי התיכון – לא פספסנו שיחת טלפון ביומולדת או חג והקפדנו להתעדכן תמיד על שינויים מהותיים אצלי או אצלו, אבל עיקר הימים שלי עם אורון והזיכרונות המשותפים הם דווקא ימים של פעם, של ילדות הכי תמימה בבועה של נווה נוי של אז. אני חושב שבשנים הראשונות של בית הספר היסודי, יכלו לקרוא לנו החברים הכי טובים ואפילו ממרחק השנים קשה לשכוח המון חוויות של אז:
את הפעם הראשונה שאורון הופיע אצלי בבית עם משקפיים, כנראה אופנת תחילת שנות ה – 90, גדולות ועגולות, אני זוכר כמה זה היה הלם בשבילי וכמה צחקתי עליו באותו יום, כמנהג ילדים. המשקפיים בכלל נעלמו לימים… אבל מאותו יום משקפיים גדולות הם האסוציאציה הראשונה שלי.
יום אחר החלטנו לארגן את החבר'ה מהכיתה לחבורה אימתנית, אורון– בכושר הארגון והיוזמה שאפיינו אותו כבר אז, לקח את החלק הלוגיסטי ואני שימשתי בעיקר באגף הרעיון. אורון תיאם והכריז: "היום תוקם החבורה במפגש חגיגי", היכן ? במכולת כמובן ובאמת – החבורה האימתנית שמנתה חמישה ילדים (כמעט), קמה ואפילו החזיקה מעמד כמעט חמישה ימים…
ימים יותר בוגרים, כבר כתיכוניסטים , משחקי כדורסל ביום שישי אחר הצהריים, לא אני ולא אורון היינו מועמדים להרכב של מכבי מעולם, אבל היינו מגיעים בגלל האווירה, ההתגרויות ההדדיות והצחוקים, אורון לא ויתר אף פעם על חוקי המשחק ושמר בייאוש על זכויות קבוצתו…ימים של הרבה צחוק ושלוה ואורון, כדמות בולטת, כבר לא ילד, תמיד מרשים במראה המסודר, הגאה – הולך לכיוונים אחרים – רוקד, שר, כותב, מחייך וחיוני כל הזמן – תמיד באמצע משהו, תמיד עושה ואני – ממחלקת העצלנים כבר לא עומד בקצב….
כל הזיכרונות חרוטים בפנים, את אורון המחייך והמרשים וגם את הילדון עם המשקפיים.
איבדתי חבר והכאב הזה ילך איתי, כנראה לעד…
רן טייג
