שם הכותב: יניב גז
תאריך: 2007
אני לא יודע כמה זמן עבר, מאז שקרה האסון הפסקתי לספור, כל יום נראה לי נצח בלעדייך אח יקר. אני ניכנס לבית העלמין וצמרמורת מלווה את גופי, מבטיח לעצמי שהפעם אני לא בוכה. אני מתקרב לקבר שלך, עומד מולו, פנייך היפות עולות למול עיניי מנסה בכל כוח להחזיק את הדמעות הארורות אך לשווא. אחי, תוך שניות מתמלאות עיניי ואני לא יכול לעצור, מחבק את הסלע רואה את שמך באותיות הטורקיז ועדיין קשה לי להאמין. ברגעים הללו אני נזכר בכל החוויות שעברנו יחד, בטובות ובפחות טובות. אני נזכר, איך היינו נוסעים לים כל יום שבת ואתה במלחמות איתי בבוקר, מעיר אותי להתארגן. אני נזכר בטוב לבך כמה שנתת ועזרת לי כשלא היה לי, איך עברת איתי על הטקסט של המופע ולימדת אותי, מהו משחק, איך צריך לעמוד מול קהל ולגרום לו לאהוב אותך. פתאום כל הזכרונות רצים לי בראש כשאני עומד מול הסלע של דמותך, אח יקר. לא נמנע ממך להמשיך לעשות טוב בעולם הזה. מקיימים מופעים לזכרך, קבוצת כדורגל שלא ידעתי עליה אפילו רק קראתי בעיתון שהיא על שמך. כל זה בזכותך אורון אתה עושה טוב לעולם, גם כשאתה לא נמצא בו. אני הולך לעתים קרובות להורייך היקרים, מסתכל על הבית שלך, על החדר שלך, עובר עם הורייך על דברים שכתבת ומנסה לזכור, מה הם הדברים שלך ומה לא, אני נכנס לחדרך ואני נזכר, איך שראינו את הקלטת של פראג שבע מאות פעם. אני אוהב אותך אח יקר שלי ואני מתגעגע אליך. תמיד תהיה בזכרונותיי היפים ביותר. אני לאט לאט משלים עם העובדה שאתה כבר לא פה, אולי לא בעולם הזה, אבל חלק גדול ממך נמצא בתוך לבי. אוהב ומתגעגע. יניב גז
