שם הכותב: אלעד קיים
תאריך: מאי 2008
אח שלי… אורוני… אני יושב כאן מול המחשב ומנסה לכתוב משהו עליך, זה נראה לי כמו איזה שהוא סיכום, או משהו, זה מוזר, זה דיי מפחיד אם לומר את האמת, זה אפילו נראה לי מצחיק ולא מציאותי ואני כמובן עדיין לא מעכל שום דבר..
אתה יודע.. אני בטוח שאתה רואה את מה שאני עושה עכשיו ואתה מתפוצץ מצחוק, אבל תאמין לי שאני יושב וכותב לא מבין מה אני כותב, או למה, או על מי. נשבע! אני לא מעכל ולא אעכל בחיים..
אני מסדר לי בראש ראשי פרקים כאלה, בשביל שאני אוכל להכניס בקצרה את כל מה שעברנו בחיים שלנו ביחד, את ה6 שנים שלנו בתור תלמידים, את הבגרות בתנ"ך שלמדנו ביחד, התוצאה, את הבגרות בתנ"ך יש לך.. את שלי אני מקווה להשלים.
את צעירי באר שבע, את הכנופיות והצחוקים שעשינו שם, את הנסיעה לפראג עם הלהקה, שאם אני זוכר נכון היינו חצי מהטיול ברוגז, שאלוהים יודע על מה הוא היה, אבל בכינו אחד על כתפו של השני, כשהטיול נגמר.. אז באוניה., אבל גם כשהיינו בפראג דאגנו לעשות צחוקים וצחוקים אדירים היו שם, שעשינו ביחד , כמו שלא צחקתי בחיים שלי ככה שוב, הערב שחיקינו את החבורה האיטלקית שעשתה את "בנלאדן"- יאיר, נוריאל, טל, אתה ואני, אני לא אשכח בחיים.
את הפופרה שלנו- "סיפורי הפרברים" שחוץ מלשחק, חלק גם כתבת.. הכישרון שלך היה בולט וברור , אתה הולך להיות משהו גדול .. כמו שחלמת ורצית..
ואת הנסיעה המשותף שלנו במשלחת לפולין-פראג, כשכולם היו בהרצאות וסיפורים, אנחנו רדפנו האחד אחרי השני מסביב למזרקה, השפרצנו מים וצחקנו על העולם.
חווינו עליות וירידות, אבל תמיד נשארנו אותו הדבר האחד בשביל השני, גם אם לא היינו מתראים חודש.
אני זוכר את הרישיון שקיבלת ונגמר לך המלווה וקיבלת את האוטו מאבא, אתה זוכר את הסיבוב הראשון שעשית איתי ועם ארז, את מקרה "הכלב" , שאחר כך עשינו את שיחזור המוות שלו..
את כל תקופת הצבא.. 3 שנים ארוכות , ארוכות מאוד, שהקשר היה טלפוני בעיקר ובשבתות. ספגת את הדמעות והתסכול שלי בהתחלה וכמה שמחת איתי שנכנסתי ללהקה הצבאית.. כמה שהתעצבנתי עליך כשרצית לחתום עוד קבע!
כמובן, שאת כל הבילויים המשותפים המרובים ביותר שהיו לנו: מסיבות, חברים, ים, אחד אצל השני, החברות, שאר הבנות, ימי ההולדת וכל שאר האירועים שהיינו ביחד, אני לא אשכח אף פעם.
ואז נסעתי לאילת.. התקופה באילת הייתה מדהימה… עד חודש אפריל..
אני יודע שבתקופה הזו דיברנו פחות, התראינו פחות, אבל ככה זה היה כמעט עם כולם, ככה זה כשאתה רחוק ונמצא בסיטואציה קצת אחרת. אבל גם כשהיינו מדברים בטלפון, הכל היה רגיל וכייף..
הפעם האחרונה שהתראינו הייתה אם אני לא טועה, בנובמבר 2005, הייתה בטיול באזור ובאת לראות אותי מופיע באילת במלון "רויאל ביץ' ", שם קיבלת את החיבוק האחרון ממני.
כמו שאמרתי.. אני כותב ולא מבין כל כך על מה.. אני לא מעכל גם עכשיו וזה גם כנראה לא יקרה לעולם.
אני אוהב אותך אח שלי, אח יקר שלי. אתה זה לכל החיים ואתה חלק יקר וחסר בי..ואני מתגעגע הרבה..
לא פעם אני מוצא את עצמי מסתכל לשמיים ומשתף אותך במה שקורה, צוחק איתך במה שמצחיק ומדבר איתך כשכואב .
אתה איתי ותישאר איתי ..אח שלי.
שלך תמיד – אלעד קיים
