שם הכותב: אמילי
תאריך: מאי 2008
מה אני זוכרת מאורון
יש דברים שכנראה לא שוכחים.
כשלמדנו ביחד בתיכון התראינו כל יום, אז לא היה קשה לזכור את הריח שלו. בתקופת הצבא כמעט ולא נפגשנו ומאז עברה כבר שנה ועדיין אני זוכרת את הריח שלו. אני לא יודעת אם זה היה בושם או סבון, או פשוט הריח שלו.
אני זוכרת אותו טוב, באף שלי.
ראיתי את אורון ביום כיפור, כמה שבועות לפני שהוא נסע למזרח. נפגשנו במוריה ממש במקרה. הכי כיף באורון שהוא ממש שמח לפגוש אותך. הוא מחייך ממש ומחבק ממש ומתעניין ממש. שואל, מספר ומשתף באמת. אורון הג'נטלמן, שהתעקש ללוות אותי כמעט עד נווה נוי, למרות שהיה בדרכו לצד השני של העיר. נפגשנו שוב באמצע הלילה, שוב במוריה. יד המקרה? אורון שוב התעקש ללוות אותי לבית של סבתא שלי (שם ישנתי), עיקוף בדרך שלו הביתה, אבל לאורון לא אכפת. זה היה מזל גדול, כי אני פחדנית קטנה ואורון גדול וחזק וחוץ מזה היה כיף לספר למישהו שמכיר אותי כל החיים, אבל לא לגמרי בתוכם, כל מיני דברים שמציקים לי ככה סתם.
אני זוכרת אותו טוב, בבטן שלי.
תמיד כשפגשתי את אורון אחרי שסיימנו ללמוד, הוא היה מספר מלא דברים. לפעמים הוא היה מספר דברים כלליים על הצבא, על העבודה שלו, על החיים שלו, אך לא פעם כשנפגשנו במסיבה או בפאב, או אפילו סתם ברחוב, הוא היה מספר לי דברים קטנים על עצמו, על מה שהוא רוצה ללמוד, איפה הוא מתכנן לטייל ומה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. הקול של אורון.
אני זוכרת אותו טוב, באוזן שלי.
כשהיינו בגן, אורון ואני לא הסתדרנו טוב. הגננת אהבה אותו מאוד והוא בטח היה הילד הכי חכם בגן. בגן חובה היינו בקבוצות נפרדות, אבל אני זוכרת את התחפושות שלו בפורים ואותו משחק בארגז החול. כבר בכיתה ה' או ו' הבנתי, שהוא עוד יהיה כוכב. כמה שנים אח"כ החיים שלי השתלבו באלה של אורון, שהיה ילד שידע מה הוא רוצה.
אני זוכרת אותו טוב, באצבעות שלי.
כשחזרנו מחופשת הקיץ של כיתה ט', אני זוכרת שכמעט נפלתי מהרגליים כשראיתי את אורון. פתאום לא עמד לידי הילד שגדל איתי בשכונה כל החיים, אלא נסיך לא קטן בכלל וככל שהימים עברו, התווסף לו שובל מעריצות. תמיד נורא צחקנו על זה. היה ברור שהוא אוהב להופיע. אני זוכרת אותו עם מבט בעיניים כזה נוצץ, כשהוא סיפר לי על הלהקה בשיחות בכיתה ובטיולים, כשראיתי אותו מאחורי הקלעים.
אני זוכרת אותו טוב, בתמונות שלי.
יש דברים שלא שוכחים: את הפרצוף וטון הדיבור שלו, כשהוא מתעצבן על המורה למתמטיקה, את הצחוק שלו, כשהוא עושה חיקויים של כל מיני אנשים מוזרים… אני זוכרת אותו מנסה לשכנע את הכיתה לקחת דברים ברצינות בארשת פנים מיוחדת וחשובה. אני זוכרת אותו מגחך, שואל שאלות ארוכות בכיתה, מרוצה מחייו.
אני זוכרת אותו יותר מדי טוב.
הכי אני זוכרת את כאב הבטן הנוראי כשהבנתי שמצאו אותו. אני זוכרת את הבכי ואת כל הנורא שסבב את כולם אז. אני לא רוצה לזכור את זה.
אני רוצה לזכור את אורון. הייתי רוצה לפגוש אותו ככה ברחוב ואולי בקניון, קונה חולצה, אולי במסיבה עם חברים.
אני רוצה לזכור אותו ככה.
אני רוצה לזכור אותו.
