שם הכותב: אור יעקובוביץ
תאריך: מאי 2008
פרידה מאורון
המעמד לכתוב משהו על אורון קשה מצד אחד, אך קל מאוד מצד שני. יש כל כך הרבה רעיונות ועם זאת המילים נתקעות. לכתוב לגוף ראשון או שלישי, לכתוב מעין הספד או זיכרונות, ואם כבר זיכרונות – ממה שאני מרגיש עכשיו וחושב ביום יום או מימי התיכון. הרבה רעיונות ומחשבות…
הסיפור שלבסוף החלטתי לספר הוא אמיתי בכל מילה, כל הקורא אותו יכול לחשוב עליו כפנטסטי או המצאה, אך הוא יותר מדיי מיוחד מכדי שלא אכתוב אותו.
המוות של אורון 'תפס' אותנו לא מוכנים. אחרי הכל משהו שאינו טבעי, הוא אף פעם לא מחובר למציאות. הכל היה מהיר, הימים נקפו, החיפושים העלו חרס ומצאנו את עצמנו במן סרט הוליוודי שנכפה עלינו ללא רצוננו. הבשורה המרה, ההלוויה המאופקת וחזרה לשגרה היומיומית. ומה עושים עכשיו?
כעבור שבועיים, מרק מתקשר אליי ומזמין אותי לערב לזכרו של אורון. התאריך למרבה האירוניה, יוצא כשאני כבר עמוק בלב רחובות בנגקוק שבמזרח הרחוק…
כל מה שקרה מאז, המראתי למזרח הרחוק ואני רואה בגוון מיסטי, ואמונה גמורה, שאורון לא נעלם מחיינו אלא נמצא ומלווה ורואה וקרוב, כמו בחייו הוא.
עליתי למטוס לבנגקוק ברגשות מעורבים. איך עושים עכשיו טיול במזרח בידיעה שחייך אורון, נגדעו זמן קצר לפני, בטיול דומה? סרטי הבטיחות המשעממים מרצדים מול עיני ואין דרך להתחמק מהם. ופתאום אני רואה את אחיך אלון, משתתף באיזה פרסומת וכמובן שכל זיק כזה מציף זיכרונות ישנים מתקופת ילדותנו. שעות בבית לאוטמן עם מאות סרטי הווידיאו שלך, שהיינו מדקלמים בעל פה, קולה שתמיד הייתה במקרר והכלב הקטן שלך שכבר היה חצי חרש, חצי עיוור ועדיין הסתובב איתנו בחצר.
הטיולים בתאילנד החלו, וכל מי שטייל אי פעם בטיולים כאלה יודע, שתמיד פוגשים אנשים חדשים, ישראלים, אמריקאים, בריטים ומשאר חצי כדור הארץ.
בעיירה הראשונה שהייתי, פגשנו חבורת תיירים ופתאום בתוך החבורה אני רואה דמות מוכרת.
שיער שטני, עיניים כחולות, גובה ממוצע קצת שמנמן, לבן, מדבר הולנדית עם חבר קצת יותר גבוה.
תוך כדי שפשוף עיניים אני מתקרב אליו, עדיין לא מאמין לדמיון הרב בינך לבינו. אני מפחד להתקרב אך לא יכול להוריד ממנו את עיניי, כמו מגנט אני ממשיך להביט בו, ב IVO ההולנדי שדומה לך שתי טיפות מים.
את הטיול בעיירה עשינו יחד כשבראשי מנקרת השאלה, איך מכל מיליוני התיירים שבמזרח, טיילתי עם בחור שדומה לך לא רק במראה, אלא גם בדברים קטנים כמו שיעול או לחיצת יד.
הוא מזכיר לי אותך כמעט בכל דבר, למשל אחרי טיפוס במעלה שבעה מפלים שמתי לב שהוא קצת אדום ונזכרתי, איך אחרי שיעורי ספורט גם אתה היית כזה, למשל באינטראקציה הקבוצתית אתם באותה משבצת: תמיד ישמעו אותך ואת דבריך, אך אף פעם לא מתוך התלהמות וניסיונות לזכות בתשומת לב.
מעיר לעיר, מעיירה לכפר, רואה מפלים, מצטלם עם נמרים, רוכב על פילים, מבקר בחוות נחשים, והימים חולפים ואני מצטער שלא הספקתי להצטלם עם IVO, כי אף אחד לא יאמין לי.
מתאילנד ללאוס, ממשיך בדרכי ומגיע לעיירה שעל גדת נחל. מרגיש רעב ונכנס למסעדה עם המון שלטים בעברית, מתיישב על ספה ומזמין לאכול. תוך כדי התמתחות לאחור אני מסתכל למעלה ושלט אחד צד את עיניי – "הבית, הרחק מהבית – אין מנוס, בסוף גם את/ה תקרא/י לה MAMA, אורון, אופיר, אלעד ועינת"
שוב אני קורא את השלט והפעם גם מצלם אותו. לא ידעתי שהיית גם בלאוס.. וכל כך אופייני לך השלט הזה, דואג לשמח אנשים להזכיר להם אירועים משמחים כמו למשל, כשכבר היית בפברואר בהודו הרחוקה, התקשרת ושלחת הודעות לימי הולדת של תום ושלי.
ממשיך בטיול שוחה בלגונה, רואה מקדשים ופוגש שוב בIVO ודואג גם להצטלם איתו.
מלאוס לויאטנם, מויאטנם הביתה לישראל. בהודו לא הייתי…
לאחר הנחיתה בארץ והחזרה לשגרה, אני רואה באינטרנט את הערב לזכרך במרכז הצעירים ומסתכל באלבום התמונות באתר לזכרך.
כבר לא מפתיע אותי לגלות שהיינו כמעט באותם אתרים, אותם נהרות, אותם נמרים ואותם נחשים ולאט לאט מתגנבת בליבי המחשבה, שאולי כל זה לא היה במקרה… אני יודע שהיית שם, לידי. המקומות והאתרים, השלט וההולנדי שדומה לך, ההרגשה הכללית שאתה מכוון אותי ממקום למקום, מסלק את הסכנות שאורבות בצדי הדרך ושומר עלי, שאחזור בשלום לישראל.
עכשיו כותרת הסיפור נראית לי קצת לא מתאימה, משום שאין כאן פרידה אלא המשכיות והנצחהציתי להגיד לך, שאני חושב עלייך כל הזמן. הזמן חולף אבל המחשבות עדיין פה כמו גם הזיכרונות.
תהיה בליבי חבר לתמיד, אתה ומשפחתך הטובה שאוהבת אותך ודואגת להנציח את זכרך.
יהי זכרך ברוך.
אור
