שם הכותב: גלית בלנרו
תאריך: יוני 2006
אורוני שלי בן דודי היקר והאהוב,
אני כותבת שורות אלו והלב ממש עצוב,
אך לא אתן לעצב לגבור על השמחה
אותה שמחת חיים שאפיינה כל כך אותך.
איך בבת אחת הפכת מילד לבוגר
כל כך מוכשר, שבמילים קשה לתאר.
לא אוכל לשכוח את החיקויים המוצלחים,
כשהיינו נפגשים וכולנו צוחקים והכל התחיל,
כשעוד היית ילדון צעיר
ועם גיא, הכנת הצגות, תחפושות ואת עיתוני העיר.
איך ששרוני ואני, עליכם תמיד שומרות ולמען האמת, הרבה פעמים היינו ממש מרושעות, כשבאילת התנדבנו לקחתכם לשחות והפחדנו אתכם עם כרישים, עד שהתחלתם לבכות. כל זה רק מעט מאד, מכל החוויות הרבות ומכל תכונותיך הטובות והנשגבות. לא אוכל לשכוח את יחסך החם והאוהב לרון ועובדה, שהוא לא שכח אותך, הוא מזהה ואומר אורון. הייתה לך גישה למבוגר ולילד, כאחד ולא סתם אומרים, אתה באמת יחיד ומיוחד. צר לי על כך, שלא הספקתי לך לומר, אך תמיד אומרים מוטב מאוחר, שאני מאד גאה להיות בת דודתך ושאני מאוד, מאוד אוהבת אותך. אתה היחיד מבין כל המשפחה, שאף פעם לא ויתרת על אף נשיקה וכל אירוע. מעולם לא שכחת אפילו ברכה מהודו שלחת, זה היית אתה אורון לאוטמן, בן דודי האהוב. עכשיו אתה אי שם למעלה ולי כאן ממש עצוב, אך כמו שהספקתי להכירך, אני מניחה, שמשאלתך היא ששמך תמיד יתחבר עם אור רון ותמיד שמחה. אוהבת ומתגעגעת, גלו
