שם הכותב: אריאלה רגב
תאריך: פברואר 2007

חלפה כמעט שנה ועדיין אין מילים שיכולות לתאר את תחושת האובדן, כיצד נפרדים מבן, מאח, מחבר כל כך צעיר, שפתאום באמצע החיים קם ונעלם. החיוך על הפנים האישיות שהוקרנה בכל מקום שבו היה, חוש ההומור, שהתפתח כבר מגיל צעיר, תחושת הריקנות הנוראית הזאת והמחשבה שמנקרת בראש, שמשהו חסר, משהו לא מושלם ואז, שבות ועולות המחשבות והזיכרונות שאינם מרפים אורון התאפיין בפן ההומוריסטי והפן הרציני והמחושב יחד בכפיפה אחת בצורה כל כך הרמונית, הם שייחדו אותו והטביעו את חותמו על כל מי שהכירו. הצחוק המתגלגל, הנאיביות, המרגשת, החיוך והחוכמה, ריתקו את כולם אליו. החיים נמשכים, אך חסרים. השגרה והאירועים לא ישובו לעולם, להיות אותו הדבר בלעדיו. אהבנו ונאהב את אורון, נזכור אותו יפה, מאיר פנים, ומחייך. אורון אתה חסר לנו מאוד ותחסר לנו תמיד. אני לא יודעת איך מסיימים מכתב כזה, אולי מתוך שיר מתנגן כעת ברדיו וקשה לי לשמוע אותו שיר שמביע משאלה, שאני יודעת שלא תוכל להתגשם: "את הגשם תן רק בעתו ובאביב פזר לנו פרחים ותן לנו לשוב ולראותו יותר מזה אנחנו לא צריכים". דיתה, מרק, שרון ואלון, אוהבת ומחבקת אני אתכם, אריאלה רגב